מאמרים

חלוקת רכוש – הלכת השיתוף

חלוקת הרכוש בין בני זוג העומדים להתגרש הינה סלע מחלוקת עיקרי בין בני זוג, ולו השלכות רחבות היקף על עתידו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג.
 
שיטת חלוקת הרכוש בין בני הזוג תלויה בשאלה מהו התאריך בו התחתנו בני הזוג.
 
במקרה בו בני הזוג התחתנו לפני ה- 1/1/1974 (לפני שנכנס לתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973) חלה "חזקת השיתוף" שהיא יציר פסיקה שיפוטית, אשר קובעת כי כאשר בני הזוג קיימו אורח חיים תקין ומשק בית משותף תוך מאמץ משותף, שאז, הרכוש אשר נצבר בתקופת החיים המשותפת מתחלק באופן שווה בין בני הזוג, וזאת אף אם קיים רכוש אשר רשום רק על שם בן זוג אחד או נמצא בחזקתו הבלעדית של אחד מבני הזוג.
 
 
"בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם".
 
(בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית).
 
רכוש אשר בן הזוג צבר לפני הנישואין, וכן רכוש אשר קיבל אחד מבני הזוג במתנה או בירושה, שייך לאותו בן הזוג בלבד אלא אם הוסכם אחרת בין בני הזוג באמצעות הסכם ממון.
 
חזקת השיתוף נשענת על ערך השוויון לאור חוק שיווי זכויות האישה, והיא קובעת כי הרכוש אשר נצבר בתקופת הנישואין שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים, ללא קשר להשקעה הכספית שהשקיע כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין.
 
במקרים רבים ההשקעה הכספית שהשקיעו כל אחד מבני הזוג אינה שווה, והדרישה ל"מאמץ משותף" בצבירת הרכוש מתקיימת גם כאשר בן הזוג האחד עבד והשתכר מעבודה מחוץ לבית, ואילו בן הזוג האחר תרם את חלקו ל"מאמץ המשותף" באמצעות העבודה בבית פנימה, דהיינו בניהול עבודות משק הבית וגידול הילדים.
 

חלוקת גמלה או פיצוי בגירושין

האם גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף ניתנים לחלוקה במקרה של פקיעת הנישואין |(גירושין או מוות)?
 
סעיף 5 (א) (2) לחוק יחסי ממון קובע כי עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן הזוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות.
 
לכאורה, בהתאם לחוק יחסי ממון, במקרה של גירושין לא ניתן לאזן (לחלק) בין בני הזוג את תשלומי הגמלה או פיצוי בגין נזק גוף, וסכומים אלו שייכים במלואם לבן הזוג הזכאי להם מבלי לחלקם באופן שווה בין בני הזוג.
 
יחד עם זאת, במקרים מסוימים ניתן יהיה להוכיח כוונת שיתוף בתשלומי גמלה או פיצוי בגין נזק גוף וכך לדרוש את חלוקת הסכומים הללו בין בני הזוג במקרה של גירושין. כך למשל, במקרה בו בן הזוג הזכאי לאותה גמלה או פיצוי בגין נזק גוף הכניס סכומים אלו לחשבון במשותף, ניתן יהיה לטעון לכוונת שיתוף בכספים אלו ולדרוש את חלוקת התשלומים בין בני הזוג במקרה של גירושין.

אישה אשר התחתנה בנישואין אזרחיים אינה זכאית על-פי הדין העברי למזונות אישה.
יחד עם זאת, בתי המשפט נוהגים להגן על הצד "החלש" שלא יצא מהנישואין בחוסר כל.
 
דיני ההגינות והצדק מחייבים את בתי המשפט במקרים מסוימים לפסוק מזונות משקמים, כאשר מזונות אלו נפסקים עבור האישה לתקופה קצובה ובהתאם לנסיבות המקרה הנדון לפניהם.
 
בתי המשפט מכירים בזכותה של האישה אשר נישאה בנישואין אזרחיים לקבל מבן זוגה מזונות משקמים באופן זמני ולתקופה קצובה, וזאת כדי לאפשר לאישה להסדיר את חייה ולהשתקם כלכלית לאחר הפירוד.
 
בית המשפט העליון קבע בפסיקה כי גם ידועה בציבור זכאית למזונות משקמים במקרה של פרידה.
 
החיוב במזונות משקמים נובע מדיני החוזים, ובית המשפט העליון קבע כי "ההגינות והיושר מחייבים כי במקום שהאחד נזקק לתמיכתו של האחר – אם במזונות ואם באמצעים אחרים – הוא זכאי לקבל תמיכה זו. בני זוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג ביקשו לחיות חיים משותפים. דרישת היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה בישראל מובילים למסקנה כי תחול חובה לתשלום מזונות....חובת המזונות מוטלת על כל אחד מבני הזוג כלפי בן הזוג האחר".
 
במקרים בהם האישה נטולת יכולת השתכרות, ניתן אף לבקש מבית המשפט להורות על חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש של הצדדים בדרך של פסיקת "דמי הסתגלות לאישה", ולעיתים ייפסקו מזונות אלו בדרך של תשלום חד פעמי על-מנת להביא לפירוד סופי בין בני הזוג.
 
השאיפה של בתי המשפט היא להגיע לתוצאה חלוקתית צודקת על-ידי השתת מזונות משקמים על הבעל, וזאת במטרה לבצע איזון בין יכולתם הכלכלית של בני הזוג על יסוד כושר השתכרותם.
 
גובה הסכום ומשך תקופת התשלום מושפעים, בין היתר, מן הקריטריונים הבאים: גילו של בן הזוג הנעזב, משך החיים המשותפים, המשטר הרכושי אשר הונהג בין הצדדים (קרי, האם הייתה הפרדה רכושית בין הצדדים?), האם נוצרה תלות כלכלית? האם האישה הקדישה את מיטב שנותיה לעבודת משק הבית ובכך איפשרה לבן הזוג לפתח את פוטנציאל ההשתכרות שלו?
 
בית המשפט העליון קבע כי כאשר בית המשפט האזרחי דן בשאלת הזכויות של בני הזוג, עליו לפסוק על סמך הכלים המשפטיים שבידיו, לרבות על סמך דיני החוזים ועקרון תום הלב, וזאת על-מנת להבטיח את רמת החיים של בן הזוג "החלש" ושיקומו לאחר הגירושין
(בג"ץ 2232/03).

ידועים בציבור / נישואים אזרחיים

מזונות ילדים

חלוקת הרכוש - הסדר איזו משאבים

חלוקת הרכוש - הלכת השיתוף

חלוקת גמלה או פיצוי בגירושין

ידועים בציבור / נישואים אזרחיים

כתובה

חלוקת רכוש- הסדר איזון משאבים

חלוקת הרכוש בין בני זוג העומדים להתגרש הינה הרת גורל, והיא בעלת השלכות משמעותיות על עתידם הכלכלי של כל אחד מבני הזוג.

חלוקת הרכוש מהווה סלע מחלוקת עיקרי בהליך גירושין, ולמרות החוק הברור בענייני הרכוש, הרי שלרוב מתגלעים חילוקי דעות בין בני זוג העומדים להתגרש.
 
סוגיית הרכוש וחלוקתו תלויה בתאריך בו נישאו בני הזוג המבקשים להתגרש.
 
במקרה בו בני הזוג התחתנו לאחר ה – 1/1/1974, הרי שחל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973. חוק יחסי ממון החליף את "הלכת השיתוף" והוא קובע כי הרכוש יחולק בין בני הזוג בהתאם למנגנון הסדר איזון משאבים נדחה. מנגנון הסדר איזון המשאבים הנדחה קובע כי בפקיעת הנישואין (גירושין או מוות) מחשבים את ערכם של כלל הנכסים בהם מחזיק כל אחד מבני הזוג (נכסי מקרקעין, חסכונות, זכויות פנסיוניות, מיטלטלין, מניות, קופות גמל, נכסים עסקיים וכו'), ולאחר הערכת שווי הנכסים מאזנים את המשאבים (מחלקים את הרכוש) בין הצדדים כך שבן הזוג שבידיו שווי נכסים גבוה יותר ישלם את ההפרש לבן הזוג האחר בכסף או בשווה כסף.
 
אם ב"הלכת השיתוף" הרכוש ניתן לחלוקה גם אם בני הזוג אינם מתגרשים, הרי שבהסדר איזון המשאבים חלוקת הרכוש מותנית בפקיעת הנישואין (קרי גירושין או מוות).
 
אלא שבחודש נובמבר 2008 העביר המחוקק תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, אשר קובע כי במקרים מסוימים ניתן לחלק את הרכוש אף בטרם פקיעת הנישואין, וזאת כאשר הוגשה לבית-המשפט תביעה לאיזון משאבים וכאשר מתקיים אחד מהתנאים המנויים בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון.
 
בנוסף, סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון קובע כי נכסים אשר היו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, או נכסים שקיבל אחד מבני הזוג במתנה או בירושה, אינם ניתנים לחלוקה בהתאם לחוק יחסי ממון אלא אם קיים הסכם ממון הקובע אחרת. יחד עם זאת, יכול בן זוג לטעון לזכויות בנכס ספציפי שהיה לבן זוגו ערב הנישואין (או שקיבל במתנה או בירושה) שלא מכוח סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, כי אם מכוח הדינים הכלליים, וזאת אם תוכח כוונת שיתוף ספציפי בנכס.
 
במילים אחרות, יהיו נכסים אשר בהתאם לחוק יחסי ממון אינם ניתנים לחלוקה בין בני הזוג, אך יכול והם יהיו נתונים לחלוקה אם תוכח כוונת שיתוף ספציפי בהתאם לדין הכללי, כשתכלית הדברים היא עשיית צדק "ספציפי".
 
דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי

בפסיקה ענפה קבע בית-המשפט כי בנסיבות מסוימות, כאשר מדובר בבני זוג אשר התחתנו לאחר ה- 1/1/1974, וכאשר ישנם נכסים שאינם ברי חלוקה בין בני הזוג בהתאם לחוק יחסי ממון (כי אחד מבני הזוג צבר נכסים אלו לפני הנישואין או שהוא ירש או קיבל במתנה נכסים אלו), הרי שבכל זאת ניתן יהיה לחלק נכסים אלו בין בני הזוג באופן שוויוני אם תוכח כוונה ספציפית של הצדדים ליצור שיתוף באותם הנכסים בהתאם לדין הכללי:
 
"עם זאת, אין חוק יחסי ממון בין בני הזוג מונע מבני זוג להיות שותפים בנכס או אף בכלל נכסיהם ואולם השותפות אין יסודה בחזקה בדבר קיומה כי אם בסיסה מושתת על ראיות בדבר הסכמת הצדדים להיות שותפים בנכס או שהיא קמה מכוח הדין הכללי כמו דיני נאמנות, שליחות, עקרון תום הלב, עשיית עושר ולא במשפט...." (תמ"ש (י-ם) 5704/01 ר.א. נ' א.א ).
 
כדי שניתן יהיה לחלק בין בני הזוג באופן שוויוני את אותם הנכסים שאחד מבני הזוג צבר עוד לפני הנישואין, או שאחד מבני הזוג ירש או קיבל במתנה, יש להוכיח בראיות כוונת שיתוף ספציפי בנכסים אלו, כאשר הפסיקה קבעה מספר קריטריונים המהווים כיום כלי עזר ראייתי להוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי, כדלקמן:
 
 
1. האם עסקינן בנישואים ראשונים של בני הזוג – בהתאם לפסיקה הדנה בחזקת השיתוף, יש מקום ברור ומובהק יותר להחלתה של חזקת השיתוף הכללית מקום בו הנישואים הינם נישואים ראשונים, וזאת להבדיל מן המצב בו חוו הצדדים יחסי נישואים קודמים בעבר, אשר במסגרתם צברו נכסים.
 
2. אורח החיים של בני הזוג – הפסיקה קבעה כי לצורך הוכחת כוונת שיתוף נדרש מינימום של חיים הרמוניים ושותפות בין בני הזוג. במקרה זה נשאלת השאלה האם בני הזוג הנהיגו משטר של הפרדה רכושית? האם לבני הזוג היה חשבון משותף? כאשר בני הזוג לא הנהיגו משטר של הפרדת נכסים, וכאשר לבני הזוג חשבון משותף, יש בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף בנכסים אותם צבר אחד מבני הזוג עוד לפני הנישואין, או בנכסים אותם ירש או קיבל במתנה אחד מבני הזוג.
 
3. ילדים משותפים – קיומם של ילדים משותפים עשוי לסייע לביסוס כוונת שיתוף בנכסים, הואיל וילדים משותפים מצריכים משק בית משותף והשקעה של כל אחד מבני הזוג בדרכו הוא למשק הבית המשותף.
 
4. משך הנישואים – הפסיקה קבעה כי ככל ומשך הנישואים ארוך יותר, הרי שטענה מאוחרת בדבר קיומה של הפרדה רכושית נתפסת כמלאכותית יותר ובלתי אמינה יותר. כמו כן, השאלה האם רכוש פרטי הפך לרכוש משותף לאורך חיי הזוגיות היא גם פונקציה של משך הזוגיות ומשך השימוש המשותף בנכס. ככל שתקופת הנישואין ארוכה יותר, כך יותר רכוש פרטי הופך למשותף.
 
5. אורך השנים בהן התגוררו בני הזוג בדירה – כאשר הנכס שבמחלוקת הינו דירת מגורים, הרי שמגורים משותפים ארוכי שנים בדירה עשויים לסייע בהוכחת כוונת שיתוף ספציפי בדירה זו.
 
6. טיב הנכסים שבמחלוקת – כאשר הנכס שבמחלוקת הינו דירת המגורים בה מתגוררים בני הזוג, שאז כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפי יידרשו ראיות מועטות של "דבר מה נוסף" אשר יעיד על כוונת שיתוף בנכס ספציפי. למשל, נקבע כי במקרים רבים השקעות כספיות של בן הזוג שאינו רשום כבעל הנכס מהווה את אותו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בנכס.
 
7. האם הושבחו הנכסים במהלך הקשר הזוגי – כאשר הנכסים שמחלוקת הושבחו במהלך חיי הנישואין באמצעות כספים משותפים של שני בני הזוג, יהיה בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף ספציפי בנכסים.
 
לסכום, סוגיית הרכוש וחלוקתו אינה חד משמעית, ובעניין קריטי זה חשוב להתייעץ עם עו"ד שעיקר עיסוקו בדיני משפחה לשם בירור זכויותיכם וגיבוש אסטרטגיה.
 
 

חלוקת רכוש – הסדר איזון משאבים

מזונות ילדים

בהתאם לדין האישי החל על יהודים – הוא דין תורה – חלה על האב חובה אבסולוטית (מוחלטת) לזון את ילדיו, וזאת גם אם האב הוא מובטל ועני וחי מקצבת נכות, ואפילו אם האב אינו מסוגל לספק את צרכי מחייתו.

מנגד, חיוביה של האם הינם פחותים, והיא אינה נושאת במזונותיהם ההכרחיים של הקטינים אלא במזונות "מדין צדקה", וזאת רק לאחר שסיפקה את צרכי מחייתה.

גם כאשר נקבעת משמורת משותפת על הקטינים ממשיך האב לחוב במזונות ילדיו, אך יחד עם זאת, במקרה של משמורת משותפת נוהגים בתי המשפט להפחית כ-25% מדמי המזונות שמשלם האב.

במדינת ישראל אין כיום נוסחה אחידה שעל-פיה קובע בית המשפט את גובה המזונות לקטינים. יחד עם זאת, הסכום המינימאלי שביהמ"ש לענייני משפחה נוהג לפסוק עבור ילד אחד עומד על טווח של בין 1,300 ₪ עד 1,400 ₪ לילד. לסכום זה מתווספים גם דמי מדור (קורת גג עבור הקטינים) ודמי אחזקת מדור.

חשוב להדגיש כי כאשר לבני הזוג יותר מילד אחד, לא ייקבע סכום המזונות לפי מכפלה של סכום המינימום עבור ילד אחד (1,300-1,400 ₪) כפול מספר הילדים שיש בתא המשפחתי.

במקרה בו בתא המשפחתי יותר מילד אחד, עשוי בית המשפט לקבוע דמי מזונות לילד הראשון בסך 1,300-1,400 ₪, ואילו לילד השני ייקבעו דמי מזונות נמוכים יותר, וכך לגבי הילד השלישי וכו'.

חשוב לזכור כי בית המשפט דואג בראש ובראשונה לטובת הקטינים, וטובת הקטינים היא אשר מנחה את בית המשפט בבואו לקבוע את דמי המזונות

כתובה

שטר הכתובה מהווה התחייבות בעלת תוקף משפטי של הבעל כלפי האישה.

שטר הכתובה נועד להבטיח הגשמת שתי מטרות עיקריות. המטרה הראשונה נועדה להבטיח את יציבות קשרי הנישואין ולמנוע מהבעל לגרש את אשתו בקלות דעת "על מנת שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות לט ב' י"א א). המטרה השנייה נועדה להבטיח את עתידה הכלכלי של האישה, כך שבמקרה של פקיעת הנישואין (גירושין או מות הבעל) תקבל האישה את סכום הכתובה כדי שתוכל להתקיים בביטחון כלכלי.

הכתובה כוללת את עיקר הכתובה ואת תוספת הכתובה. סכום עיקר הכתובה עומד על סך קבוע של 200 זוזים (שוויו של סכום זה נתון לפרשנויות שונות של בתי הדין הרבניים. לרוב סכום זה נמוך מאוד).  תוספת הכתובה היא הסכום שהתחייב הבעל להוסיף ולשלם לאישה בנוסף לעיקר הכתובה במקרה של פקיעת הנישואין.

במקרה בו הבעל מבקש להתגרש מאשתו הוא מחוייב לשלם לה את כתובתה וקיימת חזקה שהיא זכאית לכתובתה אלא אם כן הבעל הוכיח עילת גירושין שיש בה כדי לשלול מהאישה את כתובתה.

עילות הגירושין לשלילת הכתובה

ההלכה מפרטת מהן עילות הגירושין אשר על הבעל להוכיח כדי לשלול מהאישה את כתובתה, כדלקמן:

1. אם הבעל יוכיח כי האישה בגדה בו, היא לא תהיה זכאית לכתובתה ואף ניתן יהיה לחייב את האישה בקבלת הגט.

2. אם האישה עזבה את דירת המגורים המשותפת מבלי שיש לה עילת גירושין המוכרת בדין העברי, ומבלי שיש לאישה סיבה מוצדקת לעזוב את הבית (כגון אלימות), עלולה האישה להפסיד את מזונותיה ואף את כתובתה.

3. במקרה בו האישה מסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה, עלול בית הדין הרבני להכריז על האישה כמורדת ובכך תישלל ממנה כתובתה.

4. אם האישה תבעה גירושין מבלי שיש לה עילת גירושין המוכרת בהלכה, ואם בית הדין הרבני מתרשם כי האישה מסרבת לשלום בית בניגוד לדעת בית הדין, הרי שבמקרה זה עלולה להישלל מהאישה כתובתה.

5. במקרה בו הבעל מצליח להוכיח כי האישה סובלת ממומים אשר היו קיימים עוד קודם לנישואין ושהאישה הסתירה אותם מן הבעל, רשאי הבעל להתגרש מן האישה מבלי שיחוייב לשלם לה את כתובתה.